גמרא
פירוש
וְאִם אִיתַא לֵילַף מִדָּם וְכִי תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר מִילְּתָא מִמִּילְּתָא לָא גָּמַר וְהָא אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ואם איתא [יש, נכון הדבר], שלדעת ר׳ אלעזר, דם אינו מתקדש לחצאין — לילף [שילמד] דין חביתי כהן גדול מדם! וכי תימא [ואם תאמר] שר׳ אלעזר מילתא ממילתא לא גמר [דבר מדבר אינו למד], והא [והרי] אמר ר׳ אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל — כשרה, למרות שמקום עשייתה הרגיל הוא בעזרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין מעל שולחן לחם הפנים (שהוא מעין קמיצה, שלאחר מכן מותר הלחם באכילה) ועושים אותו בהיכל! ומשיבים: מנחה ממנחה יליף [לומד], שהמנחות דבר אחד הן, ובכלל זה לחם הפנים, אבל מנחה מדם לא יליף [אינו למד]. ושואלים: ומנחה ממנחה מי יליף [האם הוא למד]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אם עד שלא פרקה את מערכת לחם הפנים בשבת מעל השולחן ונטל את הבזיכים, נפרס (נשבר) לחמה — הלחם פסול, ואין מקטיר עליו (בגללו) את הבזיכין, אם משפרקה נפרס לחמה — הלחם אמנם פסול, ואינו נאכל לכהנים, אבל מקטיר עליו את הבזיכין. ואמר ר׳ אלעזר: לא פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק, אף על פי שעדיין לא פרקה, ולא נטלו את הבזיכים — כמי שפרקה דמיא [נחשבת], ואם נפרס הלחם באותה שעה — מקטיר עליו את הבזיכים. ואם לדעת ר׳ אלעזר למדים מנחה ממנחה, יש לשאול: ואמאי [ומדוע] מקטיר את הבזיכים? תיהוי [שתהא זו] כמנחה שחסרה קודם קמיצה ונפסלה, שאין קומצים אותה, ואין מקטירים את קומצה! ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], מנחה קודם קמיצה לא בריר ברירה קומץ דידיה [אין מבורר הקומץ שלה], ולכן אם חסרה ונפסלה — אינו יכול לקמוץ ממנה, והא בריר ברירה קומץ דידה [ואילו זו, לחם הפנים, מבורר הקומץ שלה], שהם בזיכי הלבונה, ולכן כיון שהגיע זמנה לפרק — כמאן דפרקה דמיא [כמי שפירקה נחשבת]. ומקשים: אלא מעתה, שלדעת ר׳ אלעזר למדים מנחה ממנחה, גם אם נחשב הפירוק כאילו ניטל קומצו, מדוע אם נפרס הלחם באותה שעה מקטיר עליו את הבזיכים? תיהוי [תהיה, יהיה דינו] כדין שירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה, שאין מקטירין קומץ עליהן! ומשיבים: לאו פלוגתא נינהו [וכי אין מחלוקת בדבר זה]? ר׳ אלעזר סבר לה כמאן דאמר [סבור הוא כדעת מי שאומר]: שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה — מקטיר קומץ עליהן. א ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו: חביתי כהן גדול, ר׳ יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין, ור׳ אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין, מחצית בבקר ומחצית בערב, גם קדושה לחצאין. אמר ר׳ אחא: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ יוחנן? אמר קרא [המקרא]: ״יקריבו... מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב״ (ויקרא ו, יג), לומר: הביא תחילה מנחה שלמה ואחר כך אתה חוציהו לשנים. מיתיבי [מקשים] על ר׳ אלעזר ממה ששנינו: חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו; ותניא [ושנויה על כך ברייתא]: אילו נאמר ״יקריב מנחה מחצית בבקר ומחצית בערב״, הייתי אומר: מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, ועוד חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב — על כן תלמוד לומר: ״מחציתה בבקר״, לומר מחצה מדבר שלם הוא מביא, ואינו מביא מחצית לעצמה! ודוחים: אפשר לומר כי דבר זה הוא למצוה, שכך צריך לעשות לכתחילה, אבל בדיעבד אם הביא לחצאין — הרי זה כשר. אמר ליה [לו] רב גביהא מבי כתיל לרב אשי: והא [והרי] ״חוקה״ כתיב [נאמר] בה במנחת החביתין (״חק עולם״, שם טו), ובמקום שנאמר ״חוקה״ הרי זה לעכב! אמר ליה [לו]: לא נצרכא חוקה זו אלא לענין שצריך להביאה עשרון שלם מביתו, אבל כשהוא נותנה בכלי שרת לשם הקרבה הריהי קדושה גם לחצאין. ודנים בדברי ר׳ יוחנן, שאמר שמנחת חביתין אינה קדושה לחצאין. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והא איתמר [והרי נאמר]: אם הפריש אדם חצי עשרון למנחה, ודעתו להוסיף עליו ולהשלים אותו לעשרון — רב אמר: אינו קדוש, כיון שלא הביא עשרון שלם, ור׳ יוחנן אמר: קדוש. ואם איתא [אכן] סבור ר׳ יוחנן שמנחת חביתין אינה קדושה לחצאין — לילף [שילמד] ממנחת חביתין, שכל מנחה אינה קדושה לחצאין! וכי תימא [ואם תאמר] שר׳ יוחנן מילתא ממילתא לא יליף [דבר מדבר אינו למד], ממנחת חביתין למנחה אחרת — והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן: שלמים ששחטן בתוך ההיכל — כשירין, דכתיב [שנאמר] בהם: ״ושחטו פתח אהל מועד״ (ויקרא ג, ב), כלומר, בעזרה, והדעת נותנת שלא יהא דינו של הטפל, שהוא העזרה, חמור משל העיקר, שהוא אהל מועד. הרי שהוא למד דבר מדבר (היכל מעזרה)! ומשיבים: ור׳ יוחנן אמנם למד דבר מדבר, ולדעתו גם מנחה למדה ממנחת חביתין שאינה קדושה לחצאין, ואולם במקרה שדעתו להוסיף ולהשלימו שאני [שונה] הדבר, שאין זה נחשב מקדש מחצית בלבד. דתניא [ששנויה ברייתא]: ״קערת כסף וכו׳ מזרק אחד כסף וכו׳ שניהם מלאים סלת״ (במדבר ז, יג) — אין ״מלאים״ אלא שלמים, כלומר, שאינו קדוש הסולת שבו עד שיהא בו עשרון שלם. ואמר ר׳ יוסי: אימתי אמרו שאינו קדוש כשאין בו עשרון שלם — בזמן שאין דעתו מתחילה להוסיף על מה שנתן, אבל בזמן שדעתו להוסיף — ראשון ראשון קדוש. ושואלים: ורב, שאמר לגבי מנחה רגילה, שאם הפריש חצי עשרון גם אם דעתו להוסיף עליו אינו קדוש, בענין מנחת חביתין כמאן סבירא ליה [כדעת מי סבור הוא]? אי [אם] כדעת ר׳ אלעזר שהיא קדושה לחצאין, אם כן לילף [שילמד] מחביתין! וכי תימא [ואם תאמר] שרב מילתא ממילתא לא יליף [דבר מדבר אינו למד] — והאמר [והרי אמר] רב: מנחה רגילה, שצריכה שמן ולבונה, קדושה בכלי שרת גם בלא שמן (ובלא לבונה) — שכן מצינו בלחם הפנים שאין בו שמן, ומתקדש בכלי שרת, וכן היא מתקדשת בלא לבונה — שכן מצינו במנחת נסכים שאין בה לבונה. וכן היא מתקדשת גם בלא שמן ובלא לבונה — שכן מצינו במנחת חוטא, שאין בה לא שמן ולא לבונה. הרי שהוא למד ממנחה למנחה! אלא על כרחיך רב כר׳ יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שאין מנחת חביתין קדושה לחצאין, ומשם הוא למד למנחה רגילה. ב ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר רב: מנחה קדושה בלא שמן, ואין דינה כעשרון חסר — שכן מצינו בלחם הפנים שהוא קדוש בלא שמן. וכן מנחה מתקדשת בלא לבונה — שכן מצינו במנחת נסכים שאין בה לבונה, וכן מתקדשת בלא שמן ובלא לבונה — שכן מצינו במנחת חוטא, שאין בה לא שמן ולא לבונה. ושמן ולבונה עצמם קדשי האי בלא האי והאי בלא האי [מתקדשים בכלי שרת זה בלא זה וזה בלא זה]; שמן מתקדש לעצמו — שכן מצינו בלוג שמן של מצורע שמתקדש לעצמו, לבונה מתקדשת לעצמה — שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין שאין עימה שמן. ור׳ חנינא אמר:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush